בסוף שנת תרע"א, בעוד הקבוצה יושבת באום-ג'וני. החליט המשרד הארץ ישראלי, בראשותו של ד"ר רופין, להקים את נקודת הקבע של דגניה. המקום שנבחר היה "באב-אל-תום", במוצא הירדן מהכנרת.

בפיקוחו של טריידל האגרונום מהמושבה כנרת, תוכנן היישוב כדוגמת חווה גרמנית: מבני המשק מוקפים חומה - להגנה מפני שודדים -  גדר ושער כניסה. קירות הבניינים בעובי 50 ס"מ, בנויים מאבן בזלת מקומית, מסותתים מבחוץ, מטויחים מבפנים. הגגות מכוסים ברעפי חרס אדומים. בצמוד לחצר המשק, מחוץ לגדר, הוקמו בית מגורים דו קומתי ובניין המכיל חדר אוכל, מטבח, מקלחת ומעליה ברכת מים בקיבולת של- 10 מטר קוב. חזית החצר פונה מזרחה, אל הרי הגולן והכנרת, ושדרת ברושים מובילה אל שער החצר.

 בשנת 1980, במלאות 70 שנה לדגניה, כאשר אחרוני החברים מראשוני הקבוצה הלכו לעולמם, הוחלט לשפץ את מבני החצר, להפוך את ה"חצר" למרכז חברתי-תרבותי של הקבוצה וכך להנציח את זכרם של הראשונים ולקרוא לה "חצר ראשונים". במעשה השיפוץ התכוונו גם לשמר את האתר ההיסטורי במתכונתו המקורית, כשלמות ארכיטקטונית אחת בעלת אופי סגולי. על פי התכנית שהכין האדריכל אלכס קשטן (חבר גבעת חיים איחוד) שיפצנו את המבנים, והועדנו אותם למטרות חברתיות-תרבותיות:

את הרפת הראשונה הפכנו להיות אולם למופעי תרבות וקראנו לה "בית בוסל" על שמו של יוסף בוסל מראשוני דגניה.

מחסן התערובת היה למועדון לחבר.

במחסן התבואות שיכנו ספרייה.

חדרי המגורים ב"חושה" משמשים כחדרי עיון.

בבית המגורים הראשון ריכזנו את הנהלת הקבוצה: המזכירות והנהלת החשבונות.

בחדר האוכל הראשון הקמנו מוזאון לתולדות דגניה, ארכיון וחדר זיכרון.

כל שטח החצר רוצף וגונן. בחצר המרכזית מקיימים טקסים ציבוריים וחוגגים אירועים קבוצתיים. וכך הפכה "חצר ראשונים" למרכז שוקק פעילות של חברים, נוער, ילדים ומבקרים.