יוסף טרומפלדור - "איפה ישנם אנשים כמו האיש הזה...."

יוסף טרומפלדור

יוסף טרומפלדור

נולד ב-21 בנובמבר 1880, נפטר ב-1 במרץ 1920,  היה לוחם יהודי, מנהיג ציוני סוציאליסטי, וחלוץ. גבורתו ונפילתו בקרב תל חי הפכוהו לדמות מופת ציונית. עוד משחר נעוריו הושפע מחסידיו של הסופר הרוסי לב טולסטוי שגרו סמוך לביתו בחווה שיתופית , מנהלים חיים שיתופיים. רעיון החיים השיתופיים קנה מקום בלבו, והדבר השפיע על גישתו הציונית לגבי השאלה היהודית והוא האמין שהדרך היחידה היא דרך הציונות : עליה לארץ והקמת יישובים חקלאיים שתופיים בארץ.

 השפעת אביו התגייס לצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן ואף זכה באות הצטיינות - אך לא חסרו גם עלבונות - באחת ההזדמנויות אמר מפקד היחידה: "בטוח אני שאין בינינו בוגד שהלא אין בינינו יהודים" "אני יהודי!" הכריז יוסף "וגם אינני בוגד!", הוסיף. בעת שירותו נפצע יוסף בידו והיא נקטעה, והוא שוחרר מהצבא.הוא החל לרכז סביבו חבורת ציונים שחשבו כמוהו ועודדם לעלות ארצה: "שם נחיה בשקט ובשמחה". בשנת 1902 עלה לארץ והחל  לעבוד בקבצת דגניה,וגם השתתף בהגנת היישובים בגליל התחתון.

 טרומפלדור בצבא רוסיה, ב־1902 גויס טרומפלדור לצבא. כטולסטויאני, הוא החזיק בהשקפות אנטי-מיליטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית. הוא הוצב בתחילה ברגימנט הרגלים ה־76 (רו') של הקובאן שבסיסו היה בעיר טולצ'ין. שם התיידד עם דוד בלוצרקובסקי. עוד בראשית שרותו בצבא, החל טרומפלדור לפתח את רעיונותיו על התיישבות בארץ ישראל.

טרומפלדור התנדב לרגימנט חיל הרגלים הסיבירי מס' 27 שיצא לפורט ארתור. עד מהרה פרצה מלחמת רוסיה יפן. כבר בתחילת הקרבות התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו. עם נסיגת הכוחות הרוסיים למצודת פורט ארתור, זכה באות ההצטיינות - צלב גיאורגי הקדוש מדרגה-4 ובדרגת סמל.

טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הרגימנט שעליה היו מוטלות המשימות המסוכנות ביותר, והתקבל. ביחידה זו נתקל באנטישמיות ולכן החליט להוכיח שוב את אומץ לבו. הוא נודע שוב במעשי גבורה ואומץ לב נוכח פני האויב וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב־20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו חזר לחזית, ובקשתו זו לחזור לחזית זכתה להוקרה מיוחדת. הוא הועלה לדרגת רב סמל וזכה באות הצטיינות נוסף - צלב גיאורגי הקדוש מדרגה-3 במסדר חגיגי שערך הרגימנט לכבודו. הוא מונה למפקד המחלקה השלישית וזכה להערצתם של חייליו. ב-2 בינואר 1905 נכנעה פורט ארתור וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים ביפן.

ב־1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ.

הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" שכן ראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ. הרעיון שלו היה להקים יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין עלה לארץ ישראל, הגיע לדגניה א והשתלב בעבודה בקבוצה. ביומן סידור העבודה של דגניה רשומים שמותיהם של טרומפלדור ושל חבריו. לאחר מספר שבועות עבר הגרעין שמנה כ־15 חברים וחברות לחוות מגדל. הם נקראו "הקומונה המגדלאית". העבודה שם לוותה בבעיות רבות. הפועלים לא התמידו בעבודתם והתפוקה הייתה נמוכה. דרישותיו של טרומפלדור מעצמו ומאחרים היו קשות והתנאים היו מעל לכוחם של הצעירים. לאחר כשנה וחצי של עבודה מפרכת התפרקה הקומונה.

טרומפלדור עצמו נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. יעל גורדון, שהייתה תלמידה בחווה, בכיתת הבנות של חנה מייזל, סיפרה על מנהגיו של טרומפלדור בעבודה ולאחריה – כיצד לימדוהו הבנות את ריקוד ההורה אותה רקד בקלילות וכיצד היו מטיילים בשבתות לוואדי אל-עמוד – והוא תמיד בראש, מטפס על הסלעים כנער ומתנצל על כושרו הפיזי שנרכש בטיפוס על הרי הקווקז בעיר מולדתו פיאטיגורסק.

עם פירוק "הקומונה המגדלאית" חזר טרומפלדור לדגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") שם עבד בפלחה כשנה שלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברי דגניה לא פסקו מלהלל ולשבח אותו על כוח רצונו העז על הצלחתו למרות היותו גידם, ועל כוחו העז. בתקופת שהייתו בדגניה הוא היה צמחוני. חברי דגניה ציינו גם שהוא בלט בגישה בלתי מתפשרת בוויכוחים בנושאים רעיוניים.ב-1913 נשלח כנציג לקונגרס הציוני ה-11, בדרכו חזרה עבר דרך רוסיה, בניסיון לגייס אנשים נוספים לרעיונותיו.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. טרומפלדור שהיה נתין וקצין רוסי עזב את הארץ וגלה למצרים. בניגוד לרוב חברי דגניה שקיבלו על עצמם את נתינות האימפריה העות'מאנית, חשש טרומפלדור מניצחון גרמני וייחל לניצחון מעצמות ההסכמה.

בגלותו במצרים, בשנת 1914, פנה אל טרומפלדור זאב ז'בוטינסקי שהגיע לשם, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת בריטניה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת והסכימו רק להקמת יחידה של מובילי פרדות שתישלח לחזית טורקית כלשהי.

טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי "גדוד נהגי הפרדות". כמפקד הגדוד מונה הקולונל האירי ג'ון פיטרסון וטרומפלדור מונה כסגנו, בדרגת קפטן (סרן). הגדוד הועבר לגליפולי שם השתתף ככוח עזר להעברת אספקה לכוחות אנזא"ק (גייסות מאוסטרליה ומניו זילנד). טרומפלדור ביצע גם בגליפולי מעשי גבורה, אם כי מפקדיו פקפקו ביותר בנחיצותם.

טרומפלדור היה הרוח החיה בגדוד. הגדוד שסבל מבעיות משמעת קשות לרבות ניסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך, ותפקוד ירוד, החזיק מעמד, בקושי, אך ורק בזכות השפעתו המוראלית ומסירותו של טרומפלדור לאנשי הגדוד ודאגתו לכל צורכיהם. פרשה שהשפיעה על טרומפלדור קשות באותה תקופה הייתה המלקות והעונשים הגופניים האכזריים שקיבלו החיילים היהודים מידי הקצינים הבריטיים. בנובמבר 1915 התמנה טרומפלדור למפקד הגדוד בפועל, אולם חודש לאחר מכן החליטו הבריטים לפזר את הגדוד. שרידי הגדוד - אלה שלא חלו, ערקו או מתו, חזרו מצרימה. טרומפלדור עשה מאמצים נואשים לשמר את הגדוד למרות התפוררותו המוסרית, העריקות ואף מעשי הפשע, ויחסם העוין והמתנכר של הבריטים. עם שחרורם, הפגינו אנשי הגדוד הרעבים בדרישה שיקבלו עבודה או שיינתן להם להגר לארצות הברית.

באלכסנדריה, עם שובו מגליפולי, לקח טרומפלדור שיעורים בצרפתית מפירה (אסתר) רוזוב, בת 22, צעירה מטרומפלדור ב־13 שנים, בת למשפחת פרדסנים אמידה, מראשוני פתח תקווה, אשר גורשו גם הם למצרים עקב נתינותם הזרה. פירה הפכה חיש מהר לאהובתו וארוסתו, עמה חלק במשך כמה שנים את כל סודותיו ורגשותיו וכתב לה במהלך המלחמה מכתבים רבים המעידים על חוויותיו.

באוקטובר 1916, לאחר שנואש ממאמציו להקים את הגדוד מחדש, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. למאמצים אלה היו שותפים גם דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי ופנחס רוטנברג.

ז'בוטינסקי קיווה כי יהודי בריטניה יתגייסו בהמוניהם לגדוד יהודי בצבא, וחש כי טרומפלדור, ששמו כגיבור יצא לפניו, יוכל לסייע לו בגיוס מתנדבים, אולם בפועל נחל ניסיון הגיוס כישלון חרוץ. טרומפלדור וז'בוטינסקי נתקלו בגילויי עוינות קשים ואף אלימים מצד הקהילה היהודית שסירבה להתגייס. טרומפלדור המשיך, למרות הקשיים, בניסיונותיו לגייס תמיכה לרעיון הגדוד. הוא נפגש עם חיים ויצמן, ועם מתנגדיו החריפים של רעיון הגדוד כמו הרב הראשי של הממלכה המאוחדת, אחד העם, ונחום סוקולוב שראו בהקמת גדוד של חיילים יהודיים מהלך שאינו ראוי ואינו "יהודי".

בדצמבר 1916 הגיעו ללונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות שטרומפלדור הצליח לשכנעם להתגייס לצבא הבריטי. אלה היוו בסופו של דבר את הגרעין לגדוד העברי, שאותו הצליח ז'בוטינסקי, בסיועו הפעיל של טרומפלדור, להקים בעמל רב ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים ב־1917.

טרומפלדור, שלא יכול היה להתגייס לגדוד עקב היותו נכה ונתין זר, יצא לרוסיה בעקבות מהפכת פברואר.

ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון (יש לזכור כי באותה תקופה נחל הצבא הרוסי מפלות בכל החזיתות והסיכוי של מוות בחזית היה גבוה). לנוכח הסכנה ההולכת וגדלה של הפיכה בולשביקית והפרעות שהיו צפויות להתחולל כתוצאה מכך ביהודים, עבר טרומפלדור לארגן הגנה עצמית ליהודים, כמשימה ראשונה ודחופה. בדצמבר 1917 קיבל טרומפלדור רישיון מהממשלה הבולשביקית, להקים גדוד יהודי בן 1,000 איש בפטרוגרד. הרעיון נתקל בהתנגדות בקרב היהודים שחששו מפני נקיטת עמדה במלחמת האזרחים המתהווית בין הבולשביקים לתנועה הלבנה. רק כ־20 איש התגייסו לגדוד והוא פורק כעבור כחודשיים.

ב־9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה מאיילת השחר, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון".[דרוש מקור] טרומפלדור שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות: "אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל חי וכפר גלעדי! מצבן קשה...".[דרוש מקור] ועד הפועלים ביפו כינס אסיפה, שבה השתתפו דוד בן-גוריון, אז"ר, אברהם הרצפלד, ושמואל הפטר, ובה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט. ב־23 בפברואר 1920 התכנס ועד ההגנה הזמני לדיון בנושא הגנת הגליל העליון. נציגי מפלגות הפועלים ובראשם ברל כצנלסון תמכו בתגבור המגינים; בעוד שנציגי ה"אזרחים" פסחו על שתי הסעיפים משום שחששו מעימות עם הערבים. ז'בוטינסקי טען, כי אין סיכוי מעשי להגן על היישובים והציע להחזיר את כל הנמצאים באזור הצרפתי לתחום הבריטי. האספה החליטה להמשיך ולהגן על היישובים. הוחלט להקים ועדה שתארגן את ההגנה ותציל את הנקודות אולם עד שזו הגיעה לאיילת השחר כבר היה מאוחר מדי.

 אבני זיכרון במקום בו היה קברם הזמני של טרומפלדור וחבריו בין תל חי לכפר גלעדיפסל האריה השואג בבית העלמין בכפר גלעדי

ביום יא באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, הגיעו ערבים למקום ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות, וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. האנשים סביבו חששו לחבוש את פצעיו, כיוון שלא היו בעלי הכשרה רפואית; הוא ציוה להביא לו מים, רחץ את ידו, הכניס את מעיו לתוך בטנו ונחבש. בינתיים נסוגו התוקפים זמנית וטרומפלדור מסר את הפיקוד לפנחס שניאורסון.

הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים התבצרו בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך להשליך רימוני יד ולסלק את התוקפים, אולם לנוכח האבדות הכבדות והתמעטות התחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל-חי ולסגת. טרומפלדור פונה לכפר גלעדי ונפטר בדרך.

על-פי כמה עדויות ענה טרומפלדור הפצוע לשאלה לשלומו: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ"‏[4] או משפט בעל תוכן דומה. ייתכן כי אמירתו זו מקורה בפתגם לטיני נודע: "מתוק ומהולל למות למען המולדת".‏[5] אמירתו זו של טרומפלדור הפכה למושג וסמל, נערץ וגם שנוי במחלוקת, בתרבות ישראל.‏[6]. הסופר יוסף חיים ברנר כתב בעקבות מאורעות תל חי: "טרומפלדור אמר לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו" - אשרי מי שמת בהכרה זו ותל-חי מראשותיו".

ההתפנות עם הפצועים וגופות המתים מחצר תל-חי נעשתה בליל גשם סוחף והדרך הייתה מלאה בוץ. "הוחלט לסגת מתל חי ולהתרכז בכפר-גלעדי ומטולה בלבד".‏[7] בשעה שהגיעה הקבוצה לכפר גלעדי טרומפלדור כבר לא היה בחיים. אנשי כפר גלעדי חששו שהתקפת הערבים והבדואים תמשיך אליהם, לא הניחו למגיני תל-חי לישון תחת קורת גגם. הם קברו את גופות הלוחמים בקבר אחים זמני. לאחר שנים, הועברו שרידי הגופות אל בית העלמין בכפר גלעדי.

"מגיני כפר-גלעדי ומטולה הוסיפו עוד לעמוד בפני אויביהם, ובבוקרו של י"ג באדר תר"פ (3.3.1920) נאלצו לנטוש גם את הנקודות האלה",‏[8] לאחר שראו המון רוכבים ורגלים נערכים להתקפה עליהם. "אצבע הגליל" נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים. ביולי 1920 גרשו הצרפתים את פייסל מדמשק, ובדצמבר 1920 חתמו צרפת ואנגליה על הסכם לפיו הועברה אצבע הגליל לתחום השלטון הבריטי. עוד לפני כן חזרו האיכרים למטולה ואנשי "השומר" וגדוד העבודה לכפר גלעדי, ואחר לתל-חי.

סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור היה לפרשת יסוד שעליה חונכו דורות רבים של יהודים בארץ ישראל. דימויו כשל גיבור ללא חת הנכון תמיד להקריב עצמו למען המולדת, מצא את ביטויו בתרבות הישראלית. מותו בהגנה על תל חי הפך מיד לסמל של עמידת היהודים על נפשם, בניגוד להריגתם בפוגרומים ללא התנגדות.

לאחר מותם של טרומפלדור וחבריו נשאו עליהם הספדים המנהיגים: ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, יוסף חיים ברנר, ורבים אחרים.אחד מחלומותיו של טרומפלדור לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, הוגשם לזכרו ב־9 בדצמבר 1920, בהקמת הסתדרות העובדים.



צור איתנו קשר

שם:
טלפון:
דוא"ל:
בואו ותיהו חברים שלנו
עדכונים וחדשות על הנעשה בתיירות דגניה א'
כל הזכויות שמורות לתיירות דגניה א' ©