רחל בלובשטיין - המשוררת
רחל המשוררת- סיפור חייה
רחל נולדה ברוסיה בעיר סרטוב שעל גדות נהר הוולגה, בתם האחת עשרה להוריה איסר לייב וסופיה בלובשטיין.
בילדותה חלמה להיות ציירת. רחל למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. בגיל 15 התחילה לכתוב שירים ברוסית. בגיל 17 עברה לקייב ולמדה שם ציור.
בשנת 1909, בהיותה בת 19, יצאה רחל עם אחותה שושנה לאיטליה כדי ללמוד שם אומנות ופילוסופיה. בדרכן לשם החליטו השתיים "לסור" לארץ ישראל. משהגיעו ארצה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבנייתה.
הן התיישבו במושבה רחובות ולמדו עברית בגן הילדים. ברחובות היה לרחל הרומן הראשון שלה, עם בן המושבה נקדימון אלטשולר.
כמו כן פגשה שם רחל את אהרון דוד גורדון, הידוע בכינוי א.ד. גורדון - ממנהיגי הציונות. אישיותו של גורדון השפיעה רבות על רחל. בהשפעתו הגיעה למסקנה שעבודת האדמה היא ערך עליון והגשמת החלום העברי קשור היה להגשמת התנועה החקלאית ציונית בארץ. ולכן נפרדה מאחותה ומרחובות ועברה ל"חוות כינרת".
כשהיגיעה לחווה הייתה רחל נערה צעירה שגדלה על ברכי התרבות הרוסית בעלת נפש יפה ועדינה, פתוחה לכל ונלהבת. אותה התלהבות שבה חייתה את התרבות והאמנות, הפכה להתלהבות לבניין הארץ ולאהבה לטבע ולנוף הארץ, ומעל לכל לכינרת.
בחוות כנרת הכירה את זלמן שז"ר - לימים נשיא המדינה השלישי, וקשר רומנטי נוצר ביניהם. רחל הקדישה לו אחד משיריה - "גן נעול" שהולחן לאחר מכן בשנות השבעים:
|
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת? וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת |
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. גַּן נָעוּל – אָדָם. הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם? |
בשנת 1913 נסעה רחל לצרפת כדי להשתלם במקצוע החקלאות, שם פגשה את אהבת חייה, המהנדס היהודי מיכאל ברנשטיין. רחל כמעט נישאה לו, אך הוא סרב לעלות לארץ, ולכן בוטלה החתונה. מאוחר יותר הקדישה לו רחל את אחד משיריה : "התשמע קולי, רחוקי שלי"
|
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי, |
הֲתִשְׁמַע קוֹלי, רְחוֹקִי שֶלִי, |
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, נסגרו שערי הארץ ורחל לא יכלה לחזור ארצה. היא נסעה לרוסיה, לאביה שם עסקה בהוראת ילדים פליטים יהודיים.
בשנת 1918 חזרה ארצה יחד עם אנשים שלימים היו בצמרת ההנהגה והתרבות בארץ כמו פרופסור יוסף קלוזנר ועוד. היא שבה לקבוצת דגניה, שם חיברה את מירב שיריה, בעיקר שירי כינרת שהייתה אהובה עליה במיוחד.
תקופה קצרה לאחר שובה התגלתה אצלה מחלת השחפת - מחלה מדבקת שבאותם ימים נחשבה לחשוכת מרפא. היא נתבקשה לעזוב מייד את דגניה, והחלה נודדת בין צפת, ירושלים ותל-אביב. לפרנסתה עסקה במתן שיעורים פרטיים בעברית ובצרפתית.
ביום רביעי, 15 באפריל בצהריים, גברה מאוד מחלתה, והיא נשלחה בעגלה לבית החולים הדסה בתל-אביב. רחל חשה כנראה שזה היום האחרון בחייה והיא בקשה מהעגלון: "לסטות מן הדרך ולהיכנס לרחובות". היא בקשה להיפרד מרחובות ומאדם אחד - מנקדימון.
מספר נקדימון אלטשולר:
"יצאתי אליה. היא שכבה בעגלה. ראיתי לפני שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש, פניה העדינות והעליזות היו צמוקות ונפולות וקמוטות. עיניה הכחולות שהיו כשמי אביב התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה. היא אמרה "שלום נקדימון". השבתי "שלום רחל" . אני ידעתי שלא נתראה עוד. עמדתי בחצר ביתי ובכיתי".רחל נפטרה ב- 16 באפריל, בהיותה בת ארבעים ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", בבית הקברות כנרת.
אִם צַו הַגּוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –
תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ
חל המשוררת הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית המודרנית. היא נחשבת לאחת המשוררות המקובלות על שוחרי השירה העברית. שירתה תופסת מקום נכבד בתרבות העברית ורבים רואים בה את המשוררת העברית הראשונה.
רחל הייתה אחת הדמויות המרכזיות של דור החלוצים והמייסדים של ארץ ישראל. דמותה, סיפור חייה, הנם חלק מההוייה הישראלית.
בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד שנקרא "שירת רחל".
רבים משיריה הולחנו על ידי טובי המלחינים העבריים, וחלקם נחשבים לחלק מהקלאסיקה של הזמר העברי, והם מושמעים עד היום בתחנות הרדיו, כמו "זמר נוגה", "כנרת שלי", "אורי שלי", "שם הרי גולן" ועוד.
אחדים משיריה אף תורגמו לאנגלית, גרמנית, צ'כית, פולנית, אספרנטו ואיטלקית.
בערים שונות בישראל קיימים רחובות על שמה של רחל המשוררת
ב- 20 בספטמבר 2006, הוכרז מיזם להקמת "בית לרחל המשוררת בחסות אגודת הסופרים העבריים והמועצה לשימור אתרים.
צור איתנו קשר
